התירו מעט את דמיונכם, אומר לנו המשל, ותארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר או שונה.
כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.
אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שמרקס היה מנסח זאת – אינה יותר מ'אופיום להמונים'. "שוב אתה מתחיל", הוא אומר בלעג לאחיו, "לערבב את התקוות שלך עם המציאות. המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות."כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי. "אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוקים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט."
האח המאמין מנסה להציג שוב את עמדתו. הוא טוען שאחרי שהם יצאו מהרחם, הם יוכלו לנוע בחופשיות רבה יותר. הוא מדבר על אפשרות של דרכים שונות להשיג מזון. הוא משתף את אחיו בחלומו על עצמאות נעימה, שנמצאת מעבר ליכולת הדמיון שלהם בשלב זה. אולם לרוע המזל, הוא לא מצליח לנסח זאת במילים. משום שעדיין חסר לו את הקשר אל החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי על פני האדמה. אין לו ממש מה לומר כשאחיו פוטר את דעתו כבלתי אפשרית, ומבקש ממנו להגן על טענותיו בדוגמאות קונקרטיות.
הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.
פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.
"טוב", הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי." ...ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.
מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני. (מנוסח ע"פ הרב בנימין בלך)
