ר' מנדל פוטרפס, חסיד חב"ד, נאסר על הפצת יהדות וריצה את עונשו בכלא הסובייטי. הוא ישב
בתא אחד עם גנבים מדופלמים. באותם זמנים, אחד מחוקי היסוד באות בית כלא היה, שאין
לשחק בשום אופן במשחקי קלפים. תא שבו נתפסו חבריו משחקים, צפוי היה לעונש כבד.
באחד הימים ישבו האסירים בחדר של ר' מנדל ופתחו במשחק קלפים סוער. העובדה כי הדבר אינו חוקי לא הפריעה להם במיוחד, הרי הם הגיעו לכאן בשל סיבות דומות...
כאשר שמע הסוהר שעבר בסמוך את צהלותיהם של האסירים, שהעידו על היותם שקועים במשחק האסור, פתח את התא במפתחו, נכנס מלא חימה לחדר ותבע לקבל לידיו את הקלפים.
תוך חלקיק שנייה נעלמו הקלפים כלא היו.
"על אילו קלפים אתה מדבר?!" היתממו האסירים, "אתה חושד בנו שאנחנו משחקים?! הרי אסור כאן לשחק בקלפים..."
הסוהר חשב שכפי הנראה עייפותו הרבה גרמה לו לחשוד בהם, ונעלם כלעומת שבא. לנגד עיניו הנדהמות של ר' מנדל, כמה דקות לאחר צאתו המשיכו האסירים במשחק. כל אסיר קיבל שוב את קלפיו, והמשחק נמשך כאילו לא אירע דבר.
הסוהר שהמשיך להסתובב במסדרון שמע לאחר זמן מה קולות ערניים, פתח את התא והתפרץ שוב בכעס רב, והפעם ציווה על כל האסירים לעמוד בצמוד לכותל התא. הוא החל למשש בבגדי כל האסירים בניסיון נואש למצוא את הקלפים, אולם העלה חרס בידו, למרות שריהוט התא כלל רק כלי לעשיית צרכים שעמד בפינה. מקום אחר להחביא בו את הקלפים לא היה.
בזעם רב טרק הסוהר את דלת הברזל בצאתו, אולם גם הפעם חזרו הקלפים זמן קצר לאחר צאתו לזירת המשחקים, והמשחק נמשך כרגיל.
כעבור שעה קלה אותו סוהר הרגיש שוב כי בתא עדיין נערך משחק קלפים ערני. הוא פתח את התא במפתחו ונכנס בסערה בפעם השלישית, וגם בפעם הזאת לא ראה שום עדות למשחק. הוא ציווה על כולם להתפשט מבגדיהם, ולהעבירם אליו לחיפוש מדוקדק. הבגדים נערמו והוא ניער את כולם כאחוז טירוף, פשפש בכל כיסיהם וקפליהם, אולם אפילו קלף אחד לא נמצא, והדבר הפליא אותו מאוד.
לאחר שיצא הסוהר מהתא אבל וחפוי ראש, ניגש ר' מנדל אל מנהיג האסירים, וביקש ממנו שיסביר לו מה התרחש כאן לנגד עיניו.
"הרי עליי לא תוכלו לשקר. במו עיניי ראיתי שכן שיחקתם בקלפים. מה קרה שלפתע עם כניסתו של הסוהר אין קלפים?! האם אתם קוסמים או מכשפים?! מה הסוד שלכם?"
"מה פתאום שנגלה לך?!" ענה המנהיג בחיוך, "אתה הרי תרוץ לספר לסוהר, ובכך יבוא הקץ על משחקינו!"
ר' מנדל העקשן לא ויתר ושכנע את המנהיג שהוא נמצא איתם באותה סירה, ושאין לו מפני מה לחשוש. אולם הלה לא מיהר לחשוף את קלפיו. ר' מנדל לא הרפה ולחץ עליו כמו שהוא יודע, ולבסוף המנהיג נעתר, לא לפני שהשביע את ר' מנדל שלא יגלה לסוהרים מאומה.
"אנחנו הרי יושבים כאן לא על גניבת לחם מהחנות", פתח ואמר, "ותק של שנים במקצועות הכיוס והגניבה עומד מאחורינו, עד שהגענו לתואר גנבים מדופלמים. ובכן, תשמע מה אנחנו עושים. עם שמיעת קול המפתח בחור הדלת, אוספים אנו במהירות הבזק את כל הקלפים, ובהיכנס הסוהר אנו מכניסים במהירות ובזהירות את כל הקלפים לכיסו של הסוהר... הוא אמנם בודק את כולנו מכף רגל ועד ראש, אבל את הקלפים אינו מוצא, כי הוא לא מעלה על דעתו לבדוק את עצמו!"
ר' מנדל, שהפך ברבות הימים לאחד המשפיעים החשובים של חב"ד, נהג לספר את הסיפור בהתוועדויות חסידיות והוסיף את לקחו: "אנו מיטיבים לבדוק בציציותיו של הזולת, ולהסביר מדוע התנהגותו הנוראה היא שורש כל דבר רע, בדומה לאותו סוהר חלמאי שחיפש את הקלפים בכל מקום, אבל שכח כי כדי למצוא אותם עליו לפשפש קודם כול בכיסיו..."
*ע"פ סיפור שהופיע בעיתון בשבע
