יום רביעי, 7 במאי 2014

אמא אדמה

שנים ספורות לפני הצהרת בלפור, שאל חבר בית הלורדים את חיים ויצמן: "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, אשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?"  ענה לו ויצמן: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות גרות ממש ברחוב שלך."  (רץ בווצאפ)

יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

החיים שאחרי החיים

התירו מעט את דמיונכם, אומר לנו המשל, ותארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר או שונה.
כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.

אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שמרקס היה מנסח זאת – אינה יותר מ'אופיום להמונים'. "שוב אתה מתחיל", הוא אומר בלעג לאחיו, "לערבב את התקוות שלך עם המציאות. המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות."כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי. "אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוקים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט."
האח המאמין מנסה להציג שוב את עמדתו. הוא טוען שאחרי שהם יצאו מהרחם, הם יוכלו לנוע בחופשיות רבה יותר. הוא מדבר על אפשרות של דרכים שונות להשיג מזון. הוא משתף את אחיו בחלומו על עצמאות נעימה, שנמצאת מעבר ליכולת הדמיון שלהם בשלב זה. אולם לרוע המזל, הוא לא מצליח לנסח זאת במילים. משום שעדיין חסר לו את הקשר אל החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי על פני האדמה. אין לו ממש מה לומר כשאחיו פוטר את דעתו כבלתי אפשרית, ומבקש ממנו להגן על טענותיו בדוגמאות קונקרטיות.
הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.
פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.
"טוב", הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי." ...ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.
מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני. (מנוסח ע"פ הרב בנימין בלך)

יום חמישי, 25 ביולי 2013

שכר המצוות לעתיד לבוא

אשת הגאון מוילנא, היתה גבאית צדקה בשותפות עם צדקת נוספת מוילנא. נוהגות היו שתיהן לעבור בין
הבתים ולדפוק על לבבות ישראל שיפתחו ידם לעזרת הנצרכים. לעת זקנותן, סיכמו השתיים בתקיעת
כף, שהראשונה שתלך לבית עולמה, תבוא בחלום לחברתה ותדווח לה על הנעשה בדינה בעולם
העליון, ועל השכר שקיבלה עבור מעשי הצדקה.
בחלוף הימים, נפטרה חברתה של אשת הגר"א, וכמסוכם ביניהן באה בחלום לאשת הגאון, ואמרה
לה: "דעי לך, כי אין רשות לגלות את הנעשה למעלה, כיון שאם ידעו מהו השכר לא תהיה בחירה,
והכל ירוצו לקיים מצוות. רק מחמת שהבטחתי בתקיעת כף שאספר מהנעשה שם, הרשוני לספר לך
דבר אחד - התזכרי את אותו יום גשום בו הלכנו שתינו לערוך מגבית לצדקה? ביקרנו אצל אשה
פלונית, אך היא לא שהתה בביתה, ואנו המשכנו בדרכנו. לפתע, נשאת ידך ואמרת "הנה היא, מעבר
לרחוב", ואז נגשנו אליה וגבינו ממנה כסף לצדקה. "ובכן" סיימה האשה בחלום, "דעי לך, שזכות
צדקה זו נרשמה בשמים על שם שתינו בשוה, אך אצלך שמור בשמים שכר עצום נוסף על כך שהרמת
ידך ונפנפת לה!". ( מתוך עלון פניני הפרשה, עלון 693 לפרשת עקב תשע"ג)

יום ראשון, 14 ביולי 2013

דיבור של תינוק

סיפר הבעש"ט פעם ניצחני סוחר פשוט. בראותי אותו מתפלל בחופזה ובולע מילים ממהר לעבודתו, ניגשתי אליו ואמרתי לו "דה דה גי גי נה נה...", וכששאל אותי לפשר המילים עניתי לו הרי כך דיברת לפני רגע עם הקב"ה –באופן לא מובן, אך השיב לי הלה במשל: כשם שתינוק המוטל בעריסה אומר שטויות אך בכל זאת אמא שלו מבינה מה הוא רוצה – כך ה' מבין בכל זאת את תפילתנו. (מתוך גליון בראש יהודי, דברים,תשע"ג)

בין פורים לתשעה באב

סיפור של הרב חיים פלאג'י שחי באיזמיר בתורכיה.   כאשר יהודי לא קיים את ההלכה או עבר עבירה נאמר חילול שבת, הרב הזמין שוטרים (תורכים) שעצרו אותו לפי פסיקת הרב.
כך יצא שיהודי מעולם לא חילל שבת, ושמר את המצוות.
והנה יהודי אחד, פתח את חנותו ביום תשעה באב,  למרות שהוא צם והתפלל, הרב חיים קרא לו ושאל אותו מדוע אתה פותח ביום כזה ??  היהודי ענה לו תפסיק  להחמיר, מה אתה מחמיר עימי זה קרה לפני אלפיים שנה.
הרב שיחרר אותו,  שבוע לפני פורים שלח שוטרים שעצרו אותו לפרק זמן עד שהרב יורה לשחררו,  היהודי ניסה בכל דרך להגיע לרב שיבטל את הגזירה ונענה בשלילה, יום לאחר פורים שיחרר אותו, היהודי הנזעם הגיע לרב והתפרץ למה עצרת אותי,  אני כל השנה מרוויח בפורים בשביל כל השנה, הוא היה מוכר ממתקים מיוחדים בצורות מעניינות למשלוח מנות.
הרב ענה לו מה אתה צועק מה קרה פורים קיים אלפי שנים. 
כמו שכתוב אם אשכחך ירושלים (תשעה באב) תשכח ימיני (מרדכי האיש איש ימיני).

(הניסוח מתוך סיפור בפורום וואלה-http://forums.walla.co.il/viewtopic.php?f=1391&t=14634471)

יום שני, 17 ביוני 2013

לא לשנות


כאשר אחד מחסידיו של רבי מאיר מפרמישלן נבחר לשמש רב בעיר סמוכה, בא אל רבו לקבל את ברכתו. זה היה בשבוע של פרשת בהעלותך, והצדיק אמר לו:
"התורה מספרת על אהרון הכוהן 'ויעש כן אהרון'. מפרש רש"י: 'להגיש שבחו של אהרון שלא שינה'. וכי מה החידוש בזה? האם יעלה על הדעת שצדיק כמותו ישנה מציוויו של הקב"ה?
"אלא אף-על-פי שאהרון נבחר לשמש כוהן גדול, 'לא שינה' מאורחותיו והיה כל ימיו 'אוהב שלום ורודף שלום' ומעורה עם הבריות. עטרת הכהונה לא שינתה אותו".

(מתוך שיחת השבוע,פרשת בהעלותך תשע"ג)

ללמוד לשלוט בכעס


 היה היה ילד קטן עם אופי רתחני. אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם. ביום הראשון. תקע הילד 37 מסמרים בגדר, בשני 35 מסמרים ובשלישי 32 מסמרים.
במהלך השבועות הבאים, ככל שלמד לשלוט בכעסו ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר. לאט הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר. לבסוף הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל. הוא סיפר את זה לאבא שלו , ואבא שלו אמר לו שעכשיו בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ ושולט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר.
הימים חלפו ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מן הגדר. האב אחז בידו של בנו לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו - כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר, הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהיא הייתה בהתחלה. כשאתה אומר דברים מתוך כעס , הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה , אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין יישאר שם.

(מתוך אתר mesaper)